מנסור נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה כספית בסך 27,359 ₪, שעניינה תגמולי ביטוח בעקבות תאונת דרכים בה ניזוקה המשאית של התובע, ושארעה בחודש אוקטובר 2009. כמצוות התקנות, בהיות התביעה מתבררת בסדר דין מהיר, ינומק פסק-הדין בתמציתיות. טענות שלא זכו להתייחסות מפורשת – הרי זה משום שלא מצאתי אותן נחוצות להכרעתי.

העובדות והטענות

2.אין חולק, כי עד סוף ספטמבר 2009 היתה המשאית של התובע מבוטחת בביטוח מקיף על ידי הנתבעת 1, על פי פוליסה שנרכשה מאת הנתבעת 2.

3.על פי כתב התביעה, ביקש התובע לחדש את פוליסת הביטוח גם לשנה המתחילה ביום 1.10.2009, וביקש לשנות את אופן תשלום הפרמיה, שקודם לכן היה באמצעות כרטיס אשראי, ועתה היה אמור להיות באמצעות הוראת קבע. בקשתו נענתה בחיוב, והוא המתין לקבלת טפסי הוראת הקבע, לשם החתמתם בבנק. אלה בוששו מלהגיע, ובינתיים, ביום 22.10.2009, ארעה תאונת הדרכים. משהגיע למשרדי הנתבעת 2, אכן היתה פוליסה מונפקת בתיקו האישי אצלה, והפקידה אף הזמינה שירותי שמאי, אולם משהבחינה כי טרם שולמה הפרמיה, שינתה פניה, ביטלה את התייצבות השמאי, והודיעה לתובע, כי אין פוליסה בתוקף. מכאן התביעה.

4.על פי כתב ההגנה, ביקש התובע במפורש שלא לחדש את פוליסת הביטוח המקיף לשנה נוספת, ולפיכך זו לא חודשה. הנתבעות מכחישות את אופן תיאור הפגישה במשרדי הנתבעת 2, וטוענות כי מעולם לא הונפקה פוליסה לשנה החדשה, ואף לא הוזמנו שירותי שמאי. כטענה חלופית, סבורות הנתבעות שגם אם ייקבע שהפוליסה היתה בתוקף, יש להפחית מסכום התביעה את הפרמיה שאמורה היתה להיות משולמת, את דמי ההשתתפות העצמית שהיו אמורים להיות מנוכים, ואת דמי החזרת הפרמיה לקדמותה.

הראיות

5.התובע תמך את כתב התביעה בתצהיר אימות, ערוך עפ"י טופס 17 שבתוספת לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הנתבעות תמכו את כתב התביעה בתצהירי אימות כאמור, ערוכים על ידי נציגת הנתבעת 1 ועל ידי מנהל הנתבעת 2, מר אליעד ז'אן (להלן – "הסוכן"). מביניהם, רק הסוכן התייצב לעדות. לבד מכך, לא הוגשו תצהירים נוספים, ועל כן נשמעו עדויותיהם של התובע ושל הסוכן, בלבד.

6.מספר מסמכים הוגשו לתיק, אולם אחד מהם עומד בבסיס המחלוקת, ומן הראוי להתעכב עליו. ביום 11.9.2009 שלחה הנתבעת 2 לתובע תעודת ביטוח חובה לתשלום, ובמצורף לה הודעה המפרטת את פרטי פוליסת הביטוח הצפויה להתחדש עם תום תקופת הפוליסה הקיימת (להלן – "ההודעה"), ובין היתר נכתב על גבי ההודעה כי אם לא תתקבל הודעה אחרת, תיכנס הפוליסה לתוקף ביום 1.10.2009. ההודעה הוגשה לתיק בשתי גרסאות: האחת, על ידי התובע, באופן המתואר לעיל, והאחרת, על ידי הנתבעות, כשעל עותק זה התווסף רישום בכתב יד, בזו הלשון: "רותי, לא לחדש, 23.9.09, אליעד".

7.עוד יוער, כי אין חולק שתעודת ביטוח החובה, שצורפה להודעה, שולמה בפועל רק לאחר שפקע הביטוח הקודם, אולם לפני מועד התאונה.

8.בעדותו בפני היום, חזר התובע על עיקרי גרסתו, ואישר כי בשיחת טלפון עם מי מטעם הנתבעת 2 הודיע להם שלא לחייב את כרטיס האשראי (שכן מדובר היה בכרטיס שלא היה שלו). כן חזר על דבריו, כי היתה פוליסה מודפסת בתיקו שהיה על שולחנה של הפקידה, ועל דבריו כי בעת התאונה עדיין המתין לקבלת טופס הוראת הקבע. הוא אישר, מטבע הדברים, כי הפרמיה עצמה לא שולמה מעולם.

9.הסוכן, מאידך, טען בעדותו כי את השיחה מיום 23.9.09, בה ביקש לדבריו התובע שלא לחדש את הפוליסה, ערך עם התובע הוא בעצמו; כי התרשומת בכתב יד על גבי ההודעה היא שלו, וזו הדרך בה הוא נוהג לערוך תרשומות כאלה; כי לאור אותה שיחה לא יתכן שהונפקה פוליסת ביטוח מודפסת, ועל כן לא יתכן שהיתה פוליסה כזו בתיק התובע אצל הנתבעת 2. כן העיד, כי הליך של תשלום באמצעות הוראת קבע הוא אמנם מקובל, אך נעשה על פי רוב במהירות, שכן כל שיש לשלוח למבוטח הוא טופס הוראת קבע לשם מילוי פרטיו ופרטי חשבון הבנק שלו, ועל המבוטח להחזיר את הטופס – אף מבלי להחתימו בבנק – וחברת הביטוח היא המעבירה אותו לבנק לאישור. תהליך זה, על פי עדותו, אינו אמור להימשך יותר משעה.

דיון והכרעה

10.דין התביעה להידחות, שכן התובע לא עמד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו, לביסוס טענתו כי אכן הונפקה לו פוליסה חדשה.

11.אעיר בהקשר זה, כי אין עסקינן במצב של ביטול פוליסה עקב אי תשלום פרמיה, שאז הנטל הוא על המבטח (כמו גם חובת הודעה בדבר הכוונה לבטל את הפוליסה). אנו במצב ההפוך, בו ברירת המחדל היא, שאין פוליסה, שכן זו שתקופתה מסתיימת ביום 30.9.2009 פקעה. עתה על התובע להוכיח, כי חודשה, או, למעשה, כי הונפקה חדשה.

12.אין חולק, כי התובע קיבל הודעה, לפיה אם לא יעשה דבר – תונפק פוליסה חדשה ביום 1.10.2009. אין גם חולק כי התקיימה שיחה טלפונית בעניין. המחלוקת היא, כמובן, לעניין תוכן השיחה. בניגוד לנתבעות, התומכות גרסתן בתרשומת שערך, כנטען, הסוכן, עומדת עדותו של התובע כעדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע (הש' סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

13.למעשה – כל עדותו של התובע היא כזו. המעט שקיים בחומר הראיות מעבר לעדויות עצמן, אינו מסייע לתובע: תעודת החובה שולמה, כך על פי הודאתו, באיחור מאחר שלא היה לו כסף לשלמה בזמן. האפשרות, שביקש לא לחדש לפי שעה את פוליסת הביטוח המקיף, עד שישתפר מצבו הכלכלי, מתיישבת לא פחות, אם לא יותר, מאשר האפשרות שחרף העדר מימון, ביקש לחדש אותה. יתר על כן, קשה לקבל את הטענה, שבמשך חודש שלם, מיום השיחה בה ביקש, לדבריו, לחדש את הפוליסה, ועד ליום התאונה, שקט התובע על שמריו ולא עורר מחדש את סוגיית הוראת הקבע, כשזו בוששה מלהגיע, על פי גרסתו. הרי אף הוא אמור היה להבין, כי לפי שעה אין הוא משלם עבור הפוליסה, והיה עליו לחשוש, שמא אין כיסוי ביטוחי למשאית.

14.התובע מבקש להיבנות, כסיוע (גם אם אינו טוען זאת במפורש), על אי-העדת הפקידה עמה נפגש למחרת התאונה במשרדי הנתבעת 2. כמדומני, שצודקות הנתבעות בטענתן, כי התובע הוא שאמור היה להזמין את העדה, שכן הוא זה המסתמך בכתבי טענותיו על מידע שאמור גם להיות ברשותה (קיום פוליסה מודפסת, הזמנת שמאי וביטול ההזמנה, וכיו"ב). נראה, שככל שיש להחיל על אי-העדתה את הכלל, לפיו חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתחזק את גרסתו, הרי שכלל זה פועל לחובת התובע לא פחות, ואולי יותר, משהוא פועל לחובת הנתבעות.

15.עוד מבקש התובע להיבנות על העדר תיעוד אובייקטיבי של השיחה המתוארת על ידי הנתבעות, בצורה של הודעה מסודרת, שתישלח על ידי הנתבעת 2 לתובע, ובה יתעדו את בקשתו שלא לחדש את הפוליסה. אמנם, לאור ההתנייה בהודעה שכן נשלחה, לפיה בהעדר הודעה אחרת תחודש הפוליסה, נכון היה שהנתבעת 2 היתה פועלת בדרך זו, ובכך מסירה ספק מלב, אולם איני סבור שבאי-המשלוח, לבדו, יש משום סיוע מספיק לעדות התובע, ברמה האמורה להטות את הכף.

16.מקום בו המאזניים מעוינות לאחר שמיעת הראיות, יש לקבוע כי התובע לא עמד בנטל השכנוע. בתיק זה, כמדומני שהמאזנים אף נוטות מעט לטובת הנתבעות, ועל כן יש לדחות את התביעה.